רשתות טלוויזיה ממשיכות לשחזר ולמחזר את הקלסיקות, ופלטפורמות סטרימינג מציעות למנוייהן ארכיונים שלמים >>
ב-14 בינואר 2020, התחרו ביניהם שלושה אלופי שעשועון הטריוויה הטלוויזיוני “ג’פרדי!” על פרס כספי שמן ותואר אלוף האלופים. יותר מ-13 מיליון צופים ראו את קן ג’נינגס מחלץ בשיניים ניצחון ברמז האחרון. תשובתו לרמז “האנטגוניסט המטיפן ביותר של שייקספיר”? יאגֹו. ההימור שלו? אפס דולרים.
בשנת 2004, ניצל ג’נינגס, מהנדס תוכנה בעברו, פיקחות דומה כדי לקבוע את רצף הנצחונות הארוך ביותר בתולדות התוכנית. נצחונותיו הפכו אותו לכוכב טריוויה. הוא סגר חוזים לספרים, התמודד עם מחשב-העל “ווטסון” והיה למיליונר. אבל המהומה התקשורתית סביב הקאמבק שלו מאשרת משהו אחר – שטיפוסים כמו ג’נינגס חשובים להצלחתה של “ג’פרדי!” לא פחות משהשעשועון חשוב להצלחתם.
התובנה הזאת קיימת כבר מאז שנות השלושים של המאה העשרים: כדי להפיק שעשועון משודר שיהיה ללהיט יש צורך במתמודד מהשטח שההמונים יכולים להתחבר אליו. Vox Pop, חידון טריוויה לאדם-מן-הרחוב ששודר בתחנת רדיו ביוסטון בשנות החמישים, הושק במקור רק כדי למלא זמן אוויר,אבלמפיקי טלוויזיה ראו שהמודל עובד ועיבדו אותו גם למסך. בגלל האולפן הסטטי והמשכורות המעטות יחסית, הז’אנר היה זול יותר להפקה מסדרות דרמה או קומדיות מצבים. עד אמצע העשור כבר הקיפו אחוזי הצפייה רבע מן הציבור האמריקני, שהתיישב מול המסך לצפות בתוכניות כמו “שאלת 64,000 הדולר.” הנתונים האלה נשארו גבוהים לכל אורך שנות השבעים והשמונים, שהיו גדושות בעשרות חיקויים.
למן השנינות המלומדת של Password (“העברת- מילה”) ועד חוכמת הקונים ב- The Price Is Right (“פחות או יותר”), שעשועוני טלוויזיה נותנים לאדם הפשוט סיכוי להגשים את הפנטזיות שלו.
“מרגע שמישהו זוכה, המחשבה היא, ‘אה, גם אני הייתי יכול לזכות’,” אומר רוברט תומפסון, פרופסור לטלוויזיה ולתרבות פופולרית באוניברסיטת סירקיוז.
היכולת להזדהות עם המתחרים היא מה שדוחף אנשים לצעוק את התשובות לחידות של המנחה אלכס טרבק מהספה בסלון.