התפיסה ש”תרגול מוביל לשלמות” נחקקה בראשם של צעירים שאפתניים מאז ימי האימפריה הרומית. כל אחד יכול להיות לברון ג’יימס, יו-יו מא, או סלין דיון הבאים >>
בשנת 1993 החליט הפסיכולוג השוודי ק. אנרדס אריקסון למצוא את הסוד הדרוש כדי להפוך נער טיפוסי לנגן כינור וירטואוז. תשובתו? תרגול: 10,000 שעות של תרגול. מספר זה, ממוצע פשוט של משטר אימונים של מספר ילדי פלא, נשאר אצל רובנו בתודעה. העיתונאי והסופר מלקולם גלאדוול כינה אותו “מספר הפלא של הגדולה” בספרו משנת 2008 Outliers (חריגים).
התפיסה ש”תרגול מוביל לשלמות” נחקקה בראשם של צעירים שאפתניים מאז ימי האימפריה הרומית. כל אחד יכול להיות לברון ג’יימס הבא, יו-יו מא הבא, או סלין דיון הבאה, כל עוד ביכולתם להקדיש מספיק זמן להשחזת מיומנותם. אך האם ייתכן שהדבר כה פשוט? לא כל המומחים מסכימים. למרות שתרגול הוא חיוני ללמידה, בילוי חלק ניכר מהחיים בחזרה על גבי חזרה על משהו אין פירושו שתהפוך להיות מקצוען, לדברי זאק האמבריק, פסיכולוג באוניברסיטת מישיגן סטייט.
לטענתו, גדולה אינה מסתכמת רק בכמות העבודה המושקעת, אלא כרוכה גם במי שמשקיע את העבודה. כשבדק מחקרים שונים בנושא תפקיד התרגול במוזיקה, במשחקים, בספורט, בחינוך ובהצלחה מקצועית, מצא האמבריק שזמן תרגול מסביר רק כרבע מכל ההבדלים ברמת הכישרון. גורמים אחרים – כמו גיל, אינטליגנציה וכישרון טבעי – מילאו גם הם תפקיד חשוב בהפרדה בין הטובים יותר לטובים ביותר.
הגנים שלנו הם חשובים במיוחד לעיצוב התבלטות פיזית ושכלית. גובה יכול להיות מועיל לכוכב כדורסל, ומנעד קולי רחב יכול לעזור למי שרוצה להיות סולן במחזמר ‘גריז’. ושום כמות של תרגול לא תהפוך אותך לגבוה יותר או מסוגל להגיע לצלילים בכל האוקטבות. כמויות עצומות של נגינה בפסנתר גם לא יאריכו את אצבעותיך.
מובן שאין פירושו של דבר שעלינו לזנוח את התרגול, אומר האמבריק. איש אינו יוצא מהרחם כשהוא יודע כיצד לעשות פירואט או לתכנן מהלך שחמט מבריק. אבל להגיע לשלמות תוך 10,000 שעות? אין שום אחריות.
