אשליה נפוצה, איך המוח שלנו ״משנה״ את גודל הירח בהתאם למיקומו בשמיים.
כשאנו מביטים מכאן, מכדור הארץ, אנו יכולים להישבע שהירח גדל כשהוא צולל לעבר האופק. לפני אלף שנה, האסטרונום הערבי אבן אל-היית’ם הציע תשובה שעדיין תקפה בימינו: התפשטות הלבנה היא רק בראש שלנו. זאת באופן הבא: המוח שלנו תופס את השמיים שמעלינו כסוג של כיפה שטוחה. משום כך, האופק נראה לנו רחוק יותר לעומת פיסת השמיים שנמצאת ממש מעל לראשנו. (הוא לא!). ולכן כשהירח נמצא קרוב לאופק, המוח שלנו מניח הנחה: הוא חייב להיות גדול מאד כדי שעדיין נוכל לראותו ממרחק כה רב. הראש שלנו משנה את מה שאנו רואים בהתאם. אנו בעצם אומרים לתמונה שמתקבלת על הרשתית בעין שלנו: לא, זה לא יכול להיות, ומאפסים אותה.
אך מדוע רק הירח ולא עצמים על גבי כדור הארץ עצמו? טושירו קובוטה, מדען מחשב באוניברסיטת סאסקווהאנה, אומר שהמוח שלנו מחשב באופן אינסטינקטיבי עומק ומרחק בין עצמים. הבעיה בחלל היא שזהו למעשה חומר שקוף המתפשט לכל עבר, שלמעשה אינו עצם בכלל. הירח לעולם אינו נמצא “לפני” השמיים, אך אנו תופסים אותו ככזה.
עדיין איננו מבינים באמת כיצד החומר האפור במוח מטפל במרחב אינסופי זה. אך יש לנו הרבה זמן כדי לגלות זאת.
הירח שלנו אינו הולך לשום מקום בזמן הקרוב..
