מדעני מוח ופסיכולוגים מודרניים יודעים שמנה בריאה של נוסטלגיה מטיבה עימנו, לפחות אם נזכרים בימים שמחים.. למה זה בעצם קורה? >>
כולנו מכירים את אותה צביטה בלב שמרגישים כשחולפים תוך כדי נהיגה ליד מבנה בית הספר התיכון שלנו או כששומעים מנגינה שפעם רקדנו לצליליה. אך מדוע זיכרון מר-מתוק זה הוא כה אוניברסלי?
מדעני מוח ופסיכולוגים מודרניים יודעים שמנה בריאה של נוסטלגיה מטיבה עימנו, לפחות אם נזכרים בימים שמחים. אך לא היתה שום מתיקות שתפיג מעט את תחושת המרירות אי אז בשנת 1688, כשיוהאנס הופר טבע את המונח בתזה שלו ברפואה. שילוב של המילים היווניות nostos, או שיבה הביתה ו-algos, או כאב, הנוסטלגיה היתה סוג מיוחד של געגועים הביתה הקשורים לחיילים הלוחמים במלחמות הרחק ממולדתם – ורופאים חששו שהיא עלולה לגרום למוות.
רופאים בני המאה ה-17 כמו הֹופר פחדו שמחשבות מסוג זה מדלדלות את "רוח החיוּת" של מטופלים, מכלות את האנרגיה שלהם ומעמידות בסכנה את בריאותם, לדברי סוזן ג' מאט, פרופסורית להיסטוריה באוניברסיטת ובר סטייט (Weber State). במאה ה-19, התווכחו רופאים אם נוסטלגיה היא מחלה בזכות עצמה, או מצב המרע ומחמיר מחלות אחרות הנפוצות בקרב אנשי הצבא, כמו דיזנטריה. בכל מקרה, הם האמינו שהיא עלולה לגרום לאי סדירויות בקצב הלב, לחום, ובמקרים נדירים – למוות.
דעתנו ביחס לנוסטלגיה התפתחה מאז, אך התופעה עדיין רחוקה מהבנתנו. "זהו רגש מעורב ביותר," אומר פרדריק בארט, מדען מוח קוגניטיבי באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
לכן קשה לשלב אותה עם תיאוריות פסיכולוגיות קיימות, שבאופן טיפוסי מסווגות רגשות כחיוביים או שליליים. והטריגרים (הגורמים המניעים) – המכוניות, האקורדים או הריחות שמעיפים אותנו אל העבר – הם אישיים ביותר. כאשר זבל של אדם אחד הוא האוצר הסנטימנטלי של אדם אחר, זה מאד קשה לתכנן מחקר מתוקנן.
אך ידוע לנו שלנוסטלגיה יש השפעה ניכרת עלינו: מחקרי הדמיה מראים שלחוויות אלה יש חתימה עצבית משל עצמן. בשנת 2016, דיווח בארט שקטעים מוזיקליים בעלי משמעות שינו את הפעילות של 'החומר השחור' (substantia nigra), מרכז לעיבוד גמול המייצר את הורמון השמחה, דופאמין. באותה שנה פרסמו מדעני מוח ביפן מחקר משלהם, הטוען שרגש זה מיוצר תוך שיתוף של מערכות ההיזכרות והגמול במוח. הם גילו שתמונות נוסטלגיות מפעילות יתר על המידה את ההיפוקמפוס, האחראי על ניהול הזיכרון, יותר ממראות אחרים, כשאנשים מעלים פרטים אוטוביוגרפיים מהעבר הרחוק. מאמץ נפשי זה משתלם: כשההיפוקמפוס מופעל, מופעל גם הסטריאטום הגחוני, עוד אחד ממרכזי הגמול במוח המייצר דופאמין.
געגועים אלה לעבר עשויים להיות מנגנון הגנה, לדברי טים ויילדשוט (Tim Wildschut), פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ולפסיכולוגיה של האישיות באוניברסיטת סאות'המפטון באנגליה. מאז שנת 2001 אספו הוא ועמיתיו מצבור גדל והולך של עדויות לכך שפרטים הנוטים יותר לנוסטלגיה, נוטים לרוב לגלות יתר חברותיות, לחוש אמפתיה לזולת ולהרגיש שחייהם בעלי משמעות. אך עבודתם גם מצביעה על תכלית פרימיטיבית יותר לרגש זה: אותה נוירולוגיה שגורמת לנו להתגעגע לאנשים ולמקומות שהשארנו מאחור, התפתחה אולי כדי להזכיר לאבות אבותנו תחושות פיזיות נעימות בזמנים של אי נוחות וכאב. במחקר משנת 2012 בכתב העת Emotion, הראה הצוות של ויילדשוט, שטמפרטורות נמוכות יותר גורמות לנו ליתר נוסטלגיה, ושנוסטלגיה גורמת לנו להרגיש שחם לנו גם כשקר לנו יותר מבחינה אובייקטיבית – מעין חשיבה קסומה שיכולה לסייע לאנשים להתמודד ולשרוד במצבים שאחרת יתכן וייראו חסרי תקווה. אם זכירת החמימות במערה האחרונה ששימשה לך כבית, מובילה אותך להרגיש שקר לך פחות, יתכן ותמשיך ללכת עוד מספיק זמן כדי למצוא מחסה, לפני שגופך יבגוד בך.
בעידן המודרני של סוודרים והסקה מרכזית, המחקר מצביע על כך שהתבוננות לאחור מפעם לפעם עשויה גם להעניק לנו דחיפה מעודדת בדרכים מתוחכמות ועדינות יותר: באמצעות הגברת הביטחון העצמי והתגוננות מפני דיכאון.
קליי רטלדג' (Clay Routledge), פסיכולוג חברתי באוניברסיטת מדינת צפון דקוטה, ערך אחד מהמחקרים הניסויים המוקדמים ביותר על העלאת זיכרונות כמנגנון של ויסות עצמי רגשי. "אנו נמצאים כל הזמן במאבק למצוא משמעות כלשהי בחיים," אומר רטלדג'. כשאנו מרגישים חרדים או חסרי חשיבות, זיכרונות יכולים להיות מקור לנחמה. "חוויות אלה היקרות ללבנו, שאספנו במהלך הזמן, גורמות לחיינו להיראות בעלי משמעות," הוא אומר. תחושת נוסטלגיה מאפשרת לנו לגשת אליהן.
כמו כן, נראה שכוחה הברור של הסנטימנטליות להפעיל את הזיכרון שלנו גם משפר את היכולת להיזכר אצל אנשים הסובלים מאלצהיימר וצורות אחרות של דמנציה. בשנת 2011 ייסדה מארי מיטלמן (Mary Mittelman), חוקרת במחלקה לפסיכיאטריה של מרכז הבריאות לנְגון באוניברסיטת ניו יורק את 'הבלתי נשכחים' (Unforgettables), מקהלה לאנשים הסובלים מדמנציה בעיר ניו יורק. כשהמקהלה ביצעה נעימות ידועות – שירים קלאסיים כמו 'Ol’ Man River' – המשתתפים – גם כאלה שמתקשים בדיבור רגיל – הצטרפו לשירה. יש רופאים המנסים לשלב קטעי שמע ישנים (retro audio) בטיפול הפורמלי בדמנציה, עם פלייליסטים מיוחדים וקונצרטים בהתאמה אישית שמטפלים באמצעות מוזיקה משמיעים למטופלים ולבני משפחותיהם.
גירסאות חדשות של שיטה זו של "טיפול באמצעות העלאת זיכרונות" צצים בכל רחבי העולם. בשנת 2018, השיקה חברת הסטארט-אפ הלונדונית Virtue Health את אפליקציית המציאות המדומה LookBack, המאפשרת למשתמשים המרכיבים משקפי מציאות מדומה לבקר במקומות זכורים לטוב ברחבי העולם, או פשוט לצאת לטיול לאורכו של חוף ים מוכר. באותה שנה פתחו המכונים המשפחתיים לאלצהיימר על שם ג'ורג' ג'גלנר את 'כיכר העיר' הראשונה שלהם, אתר לטיפולי יום למבוגרים שתוכנן כך שייראה כמו עיירה קטנה בשנות ה-50 של המאה ה-20 באמריקה. למרות ש-LookBack ו'כיכר העיר' עדיין צריכים לפרסם נתוני ביקורת עמיתים לגבי הצלחת התוכניות שלהם, לקוחות אומרים שהפרויקטים עזרו לקשישים לנער את האבק מעל זיכרונות מאובקים ולהתחבר מחדש לאנשים אהובים.
מדענים זקוקים למידע רב יותר כדי לאפיין באופן מספק רגש אנושי מר-מתוק ומורכב זה. אך בעוד שרופאים החשיבו את הנוסטלגיה במשך מאות שנים כמחלה קטלנית, כיום אנו יודעים עד כמה הם טעו: הגעגועים שלנו לזמנים שהיו ואינם עוד יכולים לסייע לנו לעבור את היום בשלום.
צ׳וצ׳ קטן.. 3>
