האם הגנים שלך יכולים לגרום לך לרצוח?

התפקיד של MAOA הוא לפרק מוליכים עצביים חיוניים, כגון דופאמין וסרוטונין. ללא בקרה ומעקב, חומרים חזקים אלה יכולים להצטבר במוח ולגרום לאובדן שליטה בדחפים ולעלייה באלימות ובכעס.

באופן חלקי, טענו עורכי דינו של ואלדרופ, הגנים שלו הם שגרמו לו לעשות את מה שעשה. יותר משני עשורים עברו מאז קישרו הגנטיקאים בין חוסר ב-MAOA לבין התנהגות אלימה. וחלף עשור מאז שאמצעי התקשורת כינו את אחד הגנים הגורם לחוסר זה בשם "גן הלוחם". זהו אחד ממספר גנים מאד שנויים במחלוקת, המקושרים לאלימות ולהתנהגויות פסיכופתיות. גם מחלות נפש קושרו לגורמים גנטיים. בינואר זעזעו מדענים מהרווארד את תחום בריאות הנפש, כשזיהו גן שייתכן כי הוא עומד בשורש הסכיזופרניה: בגיל ההתבגרות ובמהלך השנים הראשונות כאדם בוגר, מוטציה של הגן גורמת לקיצוץ יתר של סינפסות באונה הקדמית של המוח האחראית לקבלת החלטות, ופוגמת בפעולות כגון קשב ושליטה בדחפים. אם כי רק אחוז קטן מבין 2.2 מיליון האמריקאים הסובלים מסכיזופרניה הופכים להיות אלימים – נקודה שעובדי בריאות הנפש מקפידים לציין – אנשים הסובלים ממחלות נפש חמורות נוטים פי שניים עד שלושה להתנהגות אלימה לעומת אלה שאינם סובלים ממחלות נפש.

מאחר שאירועים של ירי המוני וקטל אלים בדרכים גודשים את חדשות היום, מדענים, אנשי אכיפת החוק, פוליטיקאים, מומחים לבריאות הנפש והציבור שואלים כולם מה ניתן לעשות כדי לעצור את הרצח הבא. האם ביכולתנו לזהות אנשים אלימים לפני שהם פוגעים במישהו? האם יש קשר גנטי בין רוצחים סדרתיים כמו טד בנדי, רוצחים המוניים כמו אדם לאנזה, ואנשים היורים מצידי הדרך כמו הנהג של אובר, ג'ייסון דאלטון, שהמשטרה האשימה אותו ברצח שישה אנשים בירי אקראי במישיגן בחודש פברואר האחרון?

עבודתו של קיהל התפרסמה כל כך, שהורים לילדים בעייתיים פונים אליו לעתים קרובות להתייעצות. זה מצב מדכא, לדעתו, משום שעדיין אין לו תשובות בשבילם. "אני מקבל הודעת דוא"ל לפחות פעם בשבוע מהורה שהילד שלו נתקל בקשיים. וזה שובר לי את הלב," אומר קיהל. "'האם הילד שלי פסיכופת?' אני האדם האחרון שהם היו רוצים לפנות אליו."

 

החיפוש המודרני אחר שורשים גנטיים לאלימות החל כשאישה נכנסה לבית חולים אוניברסיטאי בַניְיֶמֵכן Nijmegen שבהולנד בשנת 1978. היא באה כדי לקבל עזרה לגבי הגברים במשפחתה – כמה אחים והבן שלה עצמה – שהיא חשדה שהם סובלים מאותה נכות רגשית. שניים ביצעו הצתות בזדון. אחד ניסה לאנוס את אחותו. אחד אחר ניסה להרוג את מעסיקו בכך שנגח בו ברכבו. אחד אחר שלף סכין מול אחיותיו והכריח אותן להתפשט. לאמיתו של דבר, נראה שהאלימות במשפחה החלה רחוק בהיסטוריה, עוד בשנות ה-70 של המאה ה-19, לפי עץ משפחה מפורט של עבריינים אלימים שדוד מודאג שרטט בשנת 1962.

יותר מעשור אחרי שהאישה הופיעה בבית החולים של ניימכן, חוקרים בבית החולים הבינו סוף-סוף מה הבעיה. לגברים האלימים היתה מוטציה בכרומוזום X. הסתבר שפגם זה הוא ליקוי בגן MAOA. מאחר שהגן הוא בכרומוזום X, גברים – שיש להם רק כרומוזום X אחד, נוטים יותר לסבול מפגמים בו מאשר נשים, שאצלן כרומוזום X נוסף המתפקד בצורה נורמלית יכול לפצות על הבעיות שנובעות מהליקוי. אך נשים יכולות להעביר את הליקוי לבניהן. עד מהרה הגיעו הנשים במשפחה לבדיקות כדי להבין אם הן נשאיות. גברים במשפחה הולנדית אחת עם היסטוריה של אונס, תקיפה והצתות, המלווים באלימות, סבלו מאותה הפרעה גנטית.

מאז, מצאו מספר פרויקטים שונים של מחקר, גורמי סיכון גנטיים אחרים להתנהגות אלימה. בשנת 2011 מצא חוקר גרמני שעסק בתחום קשר בין התנהגות רצחנית לבין מוטציה בגן המקודד חלבון הנקרא אטקול-או-מתליטראנספראז (COMT). בדומה ל-MAOA, הוא מווסת את החומר דוֹפּמין. ארבע שנים לאחר מכן, מצאו חוקרים פיניים שחקרו אסירים, שאצל עבריינים אלימים יש לעתים מוטציות ב-MAOA או מוטציות בגנים המקודדים CDH13 – חלבון המסייע בתקשורת בין תאי המוח. מחקרים קודמים קישרו את אותן מוטציות לאוטיזם, לסכיזופרניה ולהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות. חקר האסירים, שהתפרסם בכתב העת Molecular Psychiatry, הסיק שהמוטציה ב-CDH13, וחוסר התפקוד התאי שהיא תרמה לו, הם "גורם סביר" להתנהגות אלימה של עבריינים.

הרעיון שייתכן כי קיים בסיס ביולוגי לתוקפנות מטרידה מדענים ואנשים העוסקים בתורת המוסר. הם ממהרים לציין, שגורמים סביבתיים ממלאים תפקיד חשוב ביותר באופן הביטוי של גנים. אם יש לאישה גן המגביר את הסיכון לסרטן השד, אין פירושו של דבר שאישה זו תחלה בסרטן השד – ואם יש לאדם גן המקושר לסכיזופרניה, אין פירושו של דבר שהוא יפתח סכיזופרניה. "גנים הם תוכניות המפעילות כל פעילות של כל תא ותא בגוף בכל שנייה שאתה בחיים," אומר דניאל ויינברגר, מנהל מכון ליבּר להתפתחות המוח באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. אם אתה מקבל בירושה תקלות קלות, פיסות קטנות של רעש, הדבר מציב אותך על מסלול מסוים. אך הדבר אינו קובע אם תפתח בסופו של דבר מחלת נפש. תקלות קלות אלה אינן מהוות גורל מוכתב וסופי. הן מעמידות את האדם בסיכון. קיימים גם גורמים סביבתיים הממלאים כאן תפקיד."

אצל אנשים רבים קיימת אותה מוטציה גנטית כמו אצל האיש שרצח את חברתה של אשתו, אך הם לעולם לא יהרגו איש.

אחרי הכול, אצל אנשים רבים קיימת אותה מוטציה גנטית כמו אצל בראדלי ואלדרופ, האיש שרצח את חברתה של אשתו, והם לעולם לא יהרגו איש. אך בתי המשפט התגלו כקרקע פורייה לוויכוח האתי והמדעי על הטענה ש'גנים גרמו לי לעשות את זה'. סניגורים של פושעים ציטטו טיעונים גנטיים כמעט 80 פעם בארה"ב בין השנים 1994 ל-2011. "עורכי דין הפכו להיות מתוחכמים יותר בחיפוש הסברים להתנהגות," אומרת ֶד ְבּרה ֶדנוֹ, מנהלת המכון למדעי המוח ולמשפט באוניברסיטת פוֹרדהאם. במקרה של ואלדרופ, המושבעים פטרו אותו מעונש המוות, אך קבעו במקום זאת שיהיה עליו לבלות את שארית חייו בכלא. ההגנה המסתמכת על הגן הרצחני עבדה. לאחר מכן, כשנשאלה אחת מהמושבעים אם הגנטיקה של ואלדרופ השפיעה על החלטתה, היא אמרה, "אוי, בוודאי." אך דנו אומרת שתפקיד המוטציות הגנטיות, והקשר בינן לבין נטייה מוגברת לאלימות, לא הובנו כהלכה בבתי המשפט וגם לא על ידי אמצעי התקשורת. גנטיקה התנהגותית מבקשת לחקור גנטיקה וכן גורמים סביבתיים בחיפוש אחר הסברים להתנהגות. זהו נושא בין-תחומי, המשלב פסיכולוגיה, סוציולוגיה, סטטיסטיקה ותחומים נוספים אחרים.

"בעוד שגנים משפיעים על ההתנהגות," מציינת דנו, "הם אינם שולטים בה ואינם קובעים אותה."

לאמיתו של דבר, נתונים סביבתיים – שונים זה מזה כמו תת- תזונה, קשיים חברתיים וכלכליים וחינוך קלוקל – הם עדיין בין הגורמים החשובים ביותר לניבוי ליקויים בהתנהגות בבגרות. פסיכולוגים כבר יודעים מזמן, שהתעללות בגיל הילדות לבדה היא גורם סיכון לאלימות. לפי מחקר משנת 2002 שהתפרסם בכתב העת Science, בנים הנחשפים להורות לא עקבית, כוחנית ומרובת ענישה נמצאים בסיכון לפתח אישיות אנטי-חברתית ולהפוך לעבריינים אלימים. אך מובן שלא כל הבנים שעברו התעללות הופכים להיות אלימים. הרעיון שמוטציות גנטיות – כגון אלה המובילות להפרעות נוירולוגיות במוח או להיפראקטיביות – עלולות להעמיד אותם בסיכון מוגבר לאלימות, הוא רעיון מעניין. אך זו בשום פנים ואופן אינה הסיבה היחידה, או אפילו הסיבה השורשית.

יום אחד אחרי הצהריים, בסתיו של שנה שעברה, הקמפוס במכון הבריאות של קונטיקט שבפארמינגטון כמעט הוצף כולו לאחר מבול של סוף העונה. ג'וליאן פורד, פסיכולוג קליני המתמחה בילדים ובני נוער הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD), ישב במשרדו המוקף ספרים בקומה הרביעית. פורד עזר בכתיבת דוח מחקר בן 114 עמודים על אדם לאנזה ועל הירי בבית הספר היסודי של סאנדי הוק.

לאחר שלאנזה הרג 20 תלמידים, שישה אנשי צוות, את אמו ואת עצמו, המנתח שלאחר המוות שלח פיסה ממוחו למעבדות הגנטיקה של אוניברסיטת קונטיקט (UConn) וביקש מהם לנתח את הדי-אן-איי שלו. זו היתה הפעם הראשונה שהגנום של רוצח סדרתי נחקר.

למרות בקשות רשמיות מפופיולר סיינס, גם המנתח שלאחר המוות, גם UConn, וגם הגנטיקאים שעובדים שם לא הסכימו למסור את ממצאי הדוח, או אפילו לדון במה שהם חיפשו. אך סביר להניח שהם חיפשו מוטציות גנטיות הקשורות למחלות נפש.

בצעירותו סבל לאנזה מנדודי שינה ומליקוי בדיבור. ביישן, שקט ומתבודד חברתית, הוא כתב סיפור לפרויקט בכיתה ה' שנקרא "הספר הגדול של סבתא". בסיפור יורה אישה זקנה בילדים ומדברת על כך שתפחלץ ילד ותעמיד אותו מעל האח בביתה. לאנזה אובחן בסופו של דבר כמי שסובל מתסמונת אספרגר, מחרדה ומהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). אם כי אספרגר אינו קשור לאלימות, ייתכן שתסמונת זו כיסתה על המחשבות וההתנהגויות האלימות של לאנזה. לפי המלצה של פסיכיאטר, הוציאה אותו אמו מבית הספר כדי ללמדו בבית.

למרות שאנשים שונים ציינו את האתגרים השונים שלאנזה התמודד איתם, "מה שהם החטיאו," אומר פורד, "היתה המצוקה הרגשית שלו."

גיל ההתבגרות הוא תקופה בעייתית, ולא רק בגלל תנודות במצב הרוח שנגרמות על ידי הורמונים סוערים. זו תקופה שבה סביר ביותר שתופיע התפרצות של מחלות נפש. במקרה של סכיזופרניה, למשל, התסמינים מופיעים לעתים קרובות באופן פתאומי בתקופה זו ובבחרות. במחקרם פורץ הדרך בהרווארד בינואר שעבר זיהו מדענים גן שיכול להיות אחראי לתזמון זה: התהליך הטבעי של קיצוץ סינפטי, שבמהלכו המוח מוחק חיבורים לא יעילים בין נוירונים, מתרחש כשהמוח מתבגר. הדבר מתרחש בקליפת המוח הקדם-מצחית, הבסיס לחשיבה ולתכנון. אנשים בעלי מוטציה בגן אשר מאיצה את הקיצוץ הם בעלי סיכון גבוה יותר לפתח סכיזופרניה.

משום כך חיוני שמתבגרים יקבלו טיפול, אומר סטיבן מק'קארול, גנטיקאי מהרווארד והמחבר הראשי של המאמר. "לעתים קרובות, כשמתבגרים מגלים תסמינים, מטפלים בהם רופאי ילדים ללא התמחות בפסיכיאטריה," הוא אומר. סיפור הצלחה אחד שהוא מצטט הוא תוכנית אוסטרלית מתמשכת לבריאות הנפש של מתבגרים, שנפתחה בשנת 2006 ונקראת Headspace, אשר מנהלת יותר מ-80 מרפאות במספר מקומות חריגים ונוחים לגישה:

"חלק מהמרפאות נמצאות בקניונים," אמר. "יש בהן צבעים חמים ורהיטים מזמינים כדי להימנע מתחושה של מרפאה. זה היה נפלא אילו היה לנו משהו כזה גם כאן." אך מה לגבי ילדים כמו אדם לאנזה הנופלים בין הכיסאות של מערכת הבריאות? האם סריקה גנטית היתה יכולה לעזור? נכון לרגע זה – לא. והחוקרים ספקניים אם הדבר יהיה נכון אי פעם בעתיד. "עדיין איננו יודעים מספיק על גנטיקה כדי להשתמש בגנטיקה כחלק מאבחון," אומר מק'קארול.

יש הרבה הסתייגויות בנוגע למה עלינו לחפש ומה נוכל למצוא – דאגות לגבי פרטיות וסטיגמטיזציה, השאלה מה לעשות ברגע שיודעים שלמישהו יש סיכון גנטי לאלימות. אך למידה של סמנים גנטיים, גם אם היא אינה כרוכה בסינון לאיתור עבריינים, עדיין מסייעת לנו להבין טוב יותר את האלימות ומקורותיה. ככל שנבין יותר, כך נוכל לעשות יותר למניעתה. לכן קשה להפסיק לחפש רמזים גנטיים. דניאל ויינברגר, הנוירולוג מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מחזיק את האוסף הגדול ביותר של מוחות של נפטרים שסבלו מהפרעת דחק פוסט- טראומתית (PTSD). הוא מחפש בהם רמזים מולקולריים למחלות נפש. "במשך מאה שנה ידענו איך מחלות נפש נראות, איך הן נשמעות, איך הן גורמות לאדם להרגיש," אמר. "אבל לא ידענו מה הסיבה הבסיסית העומדת מאחוריהן. כיום, הודות לגנטיקה, אנו יכולים לחקור דברים שנשמעו כמו מדע בדיוני לפני 10 שנים." אבל גם הוא חושש לגבי מה שהמדע יגלה, וכיצד החברה תפעל על סמך תגליות אלה. אחרי הכול, הוא אומר:

"בגנום של כל אחד מאיתנו יש רמה שונה של סיכון להפרעות שונות. כל אחד סובל ״ממשהו״.

(צילומים באדיבות WRCB Chattanooga / Callista Images/Getty Images)