כל עוד קיימת אנרגיה גרעינית, יהיו ניסיונות לגנוב את הדלק הרדיואקטיבי שלה. בואו להכיר את האנשים שמנסים למנוע את זה >>
סטיב היל צועד – מסייר, בעצם – מול ארבעה מסכי מקרן בכיתה במעבדות הלאומיות סנדיה (Sandia), מחוץ לעיר אלבקרקי, בניו מקסיקו, ארה"ב. שערו הקצר, גבו הזקוף והתנהלותו הבטוחה מרמזים על רקע צבאי או משטרתי. אם היה לכם איזשהו ספק, הספק ייעלם כשתשמעו אותו מכנה קובייה "כלי לקביעת תוצאה מבוססת סיכוי."
ניסוח שכאילו לקוח ישר מדוח משטרתי. אז כן, הוא באמת היה פעם שוטר. ועכשיו הוא "מומחה לאבטחה ברמת סיכון גבוהה" בסנדיה. עכשיו אחר הצהריים בחודש מאי, והיל עומד מול כיתה שוקקת רגולטורים, עובדי תחנות כוח, מפעילי כורים מחקריים ועוד טיפוסים שעובדים עם חומרים גרעיניים. הם הגיעו מכל רחבי העולם כדי לעבור את קורס ההדרכה של המעבדה בנושאי אבטחה. באמצעות הרצאות, הדגמות טכניות, תיאורי מקרה ותרגילים מעשיים, הם לומדים איך הכי נכון להרחיק את הידיים הלא נכונות מהמאגרים הרדיואקטיביים שלהם, על-ידי הקפתם באמצעי ההגנה החזקים ביותר שאפשר. למרות שאצלם במתקנים נעשה בהם שימוש לטובה, אורניום ופלוטוניום נשארים תמיד אורניום ופלוטוניום – ואם יתגלגלו מגופים שוחרי שלום אל ידיים אחרות, הם עלולים לגרום נזק של ממש.
היל נותן לחניכים שלו הוראות לתרגיל מסביב לשולחן, שבו הם יתחלקו לקבוצות מתחרות, וידמו התקפה על מתחם גרעיני בדיוני, מכון ַלגאסי לרפואה ולפיזיקה, אשר בליבת הכור שלו פועם מאגר פלוטוניום. הטובים ינסו להגן עליו מהרעים, שיעבדו על תוכנית הסתננות. דרך המשחק בתרחישים על הנייר, המשתתפים יכולים למצוא נקודות תורפה בתכנון האתר שלהם ולחשוב על דרכים איך לתגבר אותן.
בתקופת שהייתי בת היומיים במקום, אף פעם לא השאירו אותי לבדי. המלווה שלי, קצינת תקשורת שאף פעם אסור לה להתרחק ממני יותר ממטרים בודדים, רוכנת לעברי ולוחשת, "זה מזכיר מבוכים ודרקונים יותר ויותר." היא לא טועה. אני מביטה מסביב לחדר בכרטיסי השמות של הנוכחים. כל כרטיס מציין את מדינת המוצא: אוסטרליה, איחוד האמירויות, דרום אפריקה, יפן, ליטא, סלובקיה, פולין, הפיליפינים, קונגו, קנדה. חלק מהאנשים כאן אחראים על האבטחה במתקן ספציפי, בעוד אחרים הם רגולטורים וקובעי מדיניות, או מפקחי מתקנים.
יוֹקוֹ קאוואקוּבּוֹ, מהסוכנות לאנרגיה אטומית של יפן בטוֹקאי, רושמת בטיחות גרעינית, אשר לא משרת רק את האי היפני, אלא גם מדינות מתפתחות במזרח התיכון ובאסיה. "רק התחלתי," היא מספרת לי אחר כך. "אני חדשה." למרות שזה נכון, היא למעשה עובדת כבר שנים על פרויקטים אחרים של אבטחה גרעינית ועל מניעת הפצה של נשק גרעיני, שני נושאים רגישים ביותר במדינה היחידה שבה התפוצצה אי פעם פצצה גרעינית אמיתית – שהוטלה על-ידי המדינה שמעבירה את הקורס הזה.
אני שבה להתרכז בהיל, שמסביר את הכללים של 'מבוכים ודרקונים' גרעיני. הזמן מתחיל, הוא אומר, כשהטובים מזהים לראשונה את הרעים שמנסים לחדור ללגאסי. "יש לי קלשניקוב," הוא אומר, ומעמיד פני אחד מהרעים. "אשלוף אותו כעת. בנג-בנג. זו נקודת זיהוי." למרות שהפרט הזה נראה מובן מאליו, התלמידים רושמים אותו במחברותיהם. היל מסיים במחשבה אחרונה: "אם הטובים והרעים שווים במספרם, הרעים ינצחו כנראה." משום שהרעים יבחרו את הזמן, את המקום ואת השיטה – ואת כל אלה הם יכולים להתאים בדיוק לנקודות התורפה של המתקן. "האויב נהנה מגורם ההפתעה," לדבריו. הכיתה יוצאת ופונה אל חדרים אחרים, שבהם נשחק את המשחק.
קאוואקובו מספרת לי שהתרגילים הם החלק שהיא הכי אוהבת בקורס. התרגול מוביל לשלמות, לדעתה, ויש גבול לתרגול שאפשר לעשות בחיים האמיתיים. חוץ מזה, היא אוהבת את ההזדמנות להפנות שאלות למשתתפים הוותיקים יותר. "בהפסקת הצהריים, אני תמיד מפריעה למנהיג שלי," היא אומרת.
קאוואקובו ו-49 חבריה לכיתה הם ממש לא המתלמדים הראשונים בדיסציפלינה המשונה הזאת. למעשה, זוהי השנה ה-40 לתוכנית. התוכנית, לשעבר "קורס ההדרכה הבינלאומי להגנה פיזית על חומרים גרעיניים ומתקנים גרעיניים", התחילה בשנת 1978, כשהקונגרס האמריקאי העביר את החוק למניעת הפצת נשק גרעיני. החקיקה התמקדה בהגבלת התפוצה של נשק גרעיני, ובמקביל בקידום היישומים האזרחיים של אנרגיה אטומית. קשה לאזן בין הדברים, כי למרות שרק חומרים רדיואקטיביים מסוימים הם מספיק טהורים כדי להגיע לאיכות הנחוצה ליישומי נשק, אפשר להשתמש בכל חומר רדיואקטיבי כמעט כדי ליצור נשק כל שהוא.
החוק גם מטיל על ארה"ב – בתור המדינה שהתחילה באופן רשמי את תגובת השרשרת של החימוש הגרעיני – אחריות בינלאומית מסוימת. כלומר, "משרד האנרגיה … יקים ויפעיל תוכנית הדרכה בנושאי אמצעי בטיחות ואבטחה פיזית," מכריז החוק. כדי ליצור ולהריץ את הקורס, משרד האנרגיה האמריקני נעזר במעבדות הלאומיות שלו. הממשלה הקימה רבים ממרכזי המחקר במהלך פרויקט מנהטן, אשר פיתח את הפצצות "ילד קטן" (Little Boy) ו"איש שמן" (Fat Man), אשר הוטלו שתיהן על יפן. מאז, המעבדות עזרו ביצירה של הרבה פצצות נוספות, אשר פוצצו במדבר או עדיין מאוחסנות במתקנים תת- קרקעיים. המעבדות הלאומיות סנדיה הפיקו את החלקים הלא-גרעיניים של יוזמת הנשק הראשונה הזאת.
מתקן סנדיה משתרע על מתחם רחב ידיים, שמרביתו שוכן בתחומי בסיס חיל האוויר האמריקני בקרטלנד (Kirtland). הבניינים הנמוכים והפשוטים, שילוב של לבנים ומלט שעוצבו בצורת המבנים המרובעים הפופולריים מקמפוסי המכללות של שנות השבעים, מפוזרים על שטח פתוח עטור בונקרים, עם מנהרות רוח מזדמנות פה ושם. במזרח, הרי הסנדיה – שקיבלו את שמם משום שכמו המדבר, הם משנים צבעם לוורוד-אבטיח בשקיעה – נישאים מעל לרצפה השטוחה, ונראה כאילו הם מוארים מבפנים. זו המעבדה המובילה מבחינת המומחיות בהגנה פיזית: כיצד להרחיק אנשים פיזית מדברי הערך שלכם – האורניום, הנשקייה, האנשים. לכן מתקיים בה קורס ההדרכה הזה. בנוסף, המדריכים מומחים באבטחת תחבורה, באמצעי בטיחות גרעיניים, במדיניות בינלאומית ובניהול סיכונים. כיום, הקורס זוכה לחסות משותפת של מנהלת אבטחת הגרעין הארצית, שמגיבה למצבי חירום אטומיים בכל העולם, ושל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, קבוצה הקשורה לאו"ם, שמקדמת טכנולוגיה גרעינית לצרכים אזרחיים.
קאוואקובו ועמיתיה עובדים על היישומים הללו – יישומים שמפיקים אנרגיה למען ערים ונתונים מדעיים עבור פיזיקאים. אז די מוזר להם לחשוב על אלימות אפשרית מצד אחרים. קאוואקובו אומרת שעד לרעידת האדמה ב-2011, שמוטטה את הכור בפוקושימה, המדינה שלה נהנתה מתחייה גרעינית, ולאנשים היו רגשות די חיוביים בנושא. "אז, הציבור לא פחד כל כך," לדבריה. "היינו בהילך רוח שעודד קידום של אנרגיה גרעינית." אחרי פוקושימה, אנשים דואגים יותר. ולא סתם. היום, קאוואקובו צריכה לחשוב היטב על כל שאר הדברים שעלולים להשתבש.
חמש קבוצות המשחק מתקדמות אל השולחנות שלהן, ואני מחליטה ללכת לשירותים לפני שהתרגיל מתחיל. המלווה שלי מתעקשת לבוא אתי ולעמוד מחוץ לדלת התא שלי. אני מתלוצצת על הימלטות מהחלון, והיא משיבה, ברצינות מרובה, שאסור לי ללכת לשירותים עם חלונות, אז זו לא תהיה בעיה.
אפשר להתווכח על הצורך בשמירה בשירותים, אבל הקורס עצמו יותר חשוב ממה שרובנו מבינים. מסתבר שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית רשמה 1,174 תקריות מאומתות או אפשריות של סחר בלתי-חוקי בחומר גרעיני בין השנים 1993 (מיד לפני שהקימה את מסד הנתונים) ל-2016. ואלה רק התקריות שעליהן הם יודעים. בנוסף, היו 1,894 תקריות של שינוע בלתי-מורשה של חומרים גרעיניים. כיום, החניכים מתרגלים על נייר כיצד להתגונן מפני תופעות אלו.
אני עוקבת אחר קבוצה של תשעה בהנחיית רוברט ְבּרוּנוֹ, איש גבוה שמחייך בפה סגור, ומתמחה באבטחת הסייבר של מתקני אנרגיה גרעינית. הוא עומד מחוץ למעגל התלמידים, שמתחילים להציב דמויות חיילים קטנות מפלסטיק על שרטוט של מכון לגאסי – מחציתן פולשים ומחציתן מגנים.
על דף נייר גדול שמודבק לקיר, תוכנית התקפה לדוגמה מציגה, בטורים מסודרים, מה הרעים עלולים לעשות: להתקרב ברכב, לטפס עם סולם על קיר המחסום, לגשת למתקן הפנימי ברגל. הטובים, בטורים משלהם, מתחילים לעקוב אחר אופן התגובה שלהם. עבור כל שלב, שני הצדדים מזיזים את דמויות הפלסטיק על השרטוט. כשמגיע הזמן להימלט, אחד החניכים שמשחקים את הרעים מוציא משקית פלסטיק אטומה מכוניות צעצוע, וכמו ילד שמשחק במירוץ מכוניות, הוא מגלגל את הרכבים לעבר המתקן.
"חכו," אומר שופט הקבוצה. המכוניות בולמות. "הריבועים הכחולים האלה הם בניינים?" הוא שואל על הצורות בשרטוטים.
"כן," אומר הנהג. "אי אפשר לנסוע עליהם," משיב השופט. זו תזכורת מוזרה לכך שמדובר בהפשטה בלבד, בכאילו. עדיין, אנחנו חייבים לציית לכללים.
בחדר סמוך אחר, בהנחיית המדריך מאט ארדמן, מומחה האבטחה הפיזית של סנדיה, התוכנית של קבוצת הרעים מודבקת על הקיר גם היא, וגם היא כוללת מכוניות צעצוע: "1. לרוץ לכיוון הקיר. 2. לקפוץ מעל לחומה. 3. לחזור לתוך המכונית. 4. לברוח לכיוון השקיעה." מיד אחרי שאני נכנסת לתרחיש השני הזה, הקבוצה האדומה (הרעים) מגיעה לדלת הפנימית ומגלגלת קובייה בעלת 10 פאות – כלי לקביעת תוצאה מבוססת סיכוי – כדי לגלות אם הירייה הורגת חבר בקבוצה הכחולה (כן). ואז חייל כחול יורה בחייל אדום. מגלגלים קובייה. האדום מת. עוד גלגול קובייה. עוד כחול מת. הרעים מתקדמים, פורצים את הכספת, ולוקחים את החומר הרדיואקטיבי של לגאסי. ג'ינה לי סבליי, מומחית מחקר במכון לחקר הגרעין של הפיליפינים, לוקחת את הקובייה ומדביקה אותה לאיש הפלסטיק הנמלט של הקבוצה האדומה. "הפלוטוניום," היא מסבירה בחיוך.
התלמידים לומדים שחשוב לזהות פולשים בהקדם האפשרי; ככל שתראו את מסיגי הגבול ממרחק רב יותר, יותר טוב. צריך לבנות מערכת זיהוי ואיתור משופרת, להציב עוד מצלמות ועוד שומרים. אחר כך, עליהם לעכב את הגנבים, כדי להאריך את משך הזמן בין הסגת הגבול למפגש בפועל עם חומר רדיואקטיבי. עוד חומות, עוד גדרות, עוד חדרים נעולים. להפריד את דברי הערך, כדי שלרעים יהיה קשה יותר לחטוף וללכת. זה יכול לעשות את ההבדל בין דמויות קטנות הנושאות קובייה רדיואקטיבית אל העולם לכאלה שנאספות אל בית המשפט (או לארונות קבורה, אם להיות מורבידית). למרבה הצער, בסוף התרגיל הזה, הרעים נוסעים להם לעבר השקיעה.
למחרת, כולם חוזרים ולומדים שאולי הבעיה היא לא תמיד קבוצה אדומה שמנסה לנסוע לעבר השקיעה. אולי מדובר בעצם באיש אחד שלובש חולצה אדומה, מישהו שאתם רואים כל יום, ורק ממלא את תפקידו. עד שזה משתנה.
"אנחנו רוצים שתבינו שקיים איום פנימי," אומר ג'ואל לוּאיס, מומחה לאבטחה גרעינית ממעבדות לוֹרנס לי ברמוֹר. וגם: אולי מדובר בכם. "כולנו אנשי-פנים במתקן," הוא ממשיך. "כבר נתנו לנו לעבור בשער. יש לנו הפוטנציאל."
קחו לדוגמה את לאוניד סמירנוב. המהנדס עבד 25 שנה בחברת לוּץ' לייצור מדעי בפודולסק, רוסיה, על כורים שסיפקו חומר גרעיני לתוכנית החלל של המדינה. ב-1993, בתקופה בה השכר הפוסט-סובייטי היה נמוך וסמירנוב נתקל בקשיים פיננסיים, הוא קרא בעיתון מאמר על ערכו של אורניום מועשר דרגה גבוהה, מהסוג שעמו הוא עובד מדי יום.
הוא רצה תנור. הוא רצה מקרר. הוא מצא רעיון.
הוא התחיל להעביר כמויות זעירות של היסוד לתוך צנצנות עם ציפוי עופרת, כאשר עמיתיו לעבודה לא הסתכלו. הוא לקח אותן הביתה, ואחסן אותן במרפסת. הוא היה סבלני, ולקח רק כמויות שהיו קטנות יותר מסטיות התקן של המתקן. לאחר שעשה זאת יותר מ-20 פעם, וצבר יותר מקילוגרם אחד, הוא יצא אל מוסקבה, והיה בטוח שימצא קונה. במקום זאת, הרשויות תפסו אותו בתחנת הרכבת של פודולסק – לא משום שהן חשדו בו, אלא משום שהוא נתקל בשכנים שנהגו לגנוב סוללות ממקום העבודה שלהם, והמשטרה ערכה חיפוש על כל הקבוצה.
להרבה פושעי גרעין יש סיפור דומה: הם לא טיפוסים מפוקפקים, אלא פשוט אנשים שצריכים משהו ומגלים דרך להשיג אותו. הפער בין טוב לרע פחות גדול משנדמה לנו. וזה רעיון שקורס ההדרכה הבינלאומי מרבה להדגיש. מוזר לחשוב על הזרע הזה שלכוד בליבת ההוויה שלנו, וממתין למסה הקריטית כדי לבקוע מבעד לפני השטח. אחרי ההרצאה, אני חושבת שכולנו הבטנו זה בזה עם טיפה יותר חשד, כאשר עזבנו את הכיתה והלכנו לעבר המתקן אשר עד שנת 2007 אוחסן בו חומר גרעיני מהקטגוריה הראשונה – הסוג שהכי מתאים לשמש כחלק מטיל. סנדיה שימרו את המקום בשלמותו, על אמצעי האבטחה והמכלים הרדיואקטיביים הישנים שלו, כדי לעזור בהדרכה של צוותים כמו הצוות שלנו.
בחוץ, השמש מכה ומסנוורת. אנו עוברים על פני גדר גבוהה ודרך דלתות כפולות, שעל אחת מהן שלט אזהרה: "יש עלייה במקרי הגילוי הבלתי-מורשה לאנשים שלא אושרו לכך." הבניין מוביל לחצר פנימית, עם שביל שמגיע למתקן העיבוד הישן. יש גלאי מתכות, חיישני תגים, מקלדות להזנת קוד ואנשים עם רובים. ההיבט האחרון זר לקאוואקובו. היא צוחקת בעצבנות כשהיא חולפת על פניהם ונכנסת לחדר עם תאורה חלשה. (אחר כך גילינו שכלי הנשק מזויפים.) כמה מכלים שנראים כמו פחיות צבע יושבים על מדף מתכת תעשייתי. המכסים שלהן מוקפים באטמים לזיהוי פריצה, הדומים לסרט צבעים כחול, כאילו כדי להגן על החומר הרדיואקטיבי הדמיוני שבתוכן. לדברי לואיס, זהו מתקן העיבוד של ספרינגפילד. הכיתה צריכה לחפש מה לא בסדר – כל סימן לפריצה מבפנים. התלמידים מביטים סביב, מרימים את הפחיות, מניחים אותן, ומנסים להיראות עסוקים באופן כללי. ואז קאוואקובו מוצאת: אטם שבור. היא ניגשת למאזניים, ומגלה שהמכל קל יותר ממה שהוא אמור להיות. חסר חומר רדיואקטיבי – אבל היכן הוא?
התלמידים סורקים את המקום בחיפוש אחר האטומים, אשר אם היו אמיתיים היו עלולים להרוג אותם. כעבור זמן קצר מישהו מוצא פחית ריקה, שכמעט נזרקה עם האשפה. לואיס מנחה את קאוואקובו ועמיתיה לחשוב כמו פושעים, ולדמיין כיצד החדר הזה עוזר בגניבה. לו אתם הייתם עובדים מבפנים, איך הייתם מתחקים אחר סמירנוב? ואם הייתם רוצים לעצור סמירנוב פוטנציאלי, איך הייתם עושים זאת? לא לשים את הפחיות הריקות באותו מקום עם אלו המלאות, אומרים התלמידים. להתקין יותר גופי תאורה. להוסיף מצלמות לפינות. להעביר מונה גייגר על העובדים כשהם עוזבים. אם יש פינוי חירום, להעביר מונה על כולם אחרי שהם מגיעים לחדר הבטוח.
"האבטחה שלכם צריכה להגן מפני טעויות – כי טעויות הן בדיוק מה שאיום פנימי מבקש לנצל," אומר לנו מייקל טוּ ֶאל, מדריך אחר. הפנייה למצפן המוסרי היא לא מה שתמנע אנשים מלמעול. מה שמונע זו הידיעה שיש מלכודת בדרך. "אחד הדברים שעוזר לכולנו להישאר טובים הוא הסיכוי להיתפס."
כשכולם חוזרים לכיתה, קאוואקובו ואני מבקרות באזור שבו המדענים של סנדיה בוחנים מערכות אבטחה עבור ארגוני תעשייה וביטחון. בשטח מרובע מגודר ומכוסה חצץ, מסתתר שפע של מנגנוני הגנה פיזית. אנו צועדים מול חיישן מיקרוגל, שפועל בדומה ללייזרים שמזהים שודדי בנק בסרטי עוקץ. אחר כך מגיעים אל גדר רשת שבה שזור כבל סיבים אופטיים. כשנוגעים בגדר, משתנה מסלול האור דרך הכבל. כדי להעמיד פנים שאנחנו העוקצים, אנו מכופפים את הרשת לפני שאנו נתקלים בחיישן אינפרה- אדום פעיל, שמאתר חום אנושי. המדריך מזהיר אותנו מהתיל ההפוך. הם לא עורכים כאן בדיקות רק לציוד, מציין השומר. הם גם מדגימים את הציוד לכוחות מיוחדים, כדי שיוכלו ללמוד איך לעקוף את אותם המכשולים – אם הם ייתקלו, למשל, בגדר עם סיבים אופטיים בעת חדירה למתקן אויב. את הדואליות המטרידה הזאת – של הפוטנציאל של התנהגויות בסיסיות, באופי של אנשים מהשורה – הרגשתי לכל אורך הביקור. במיוחד כשהייתי קמה אחרי הרצאה כדי להשליך כוס קפה לפח במרחק מטר וחצי, והמלווה שלי באה בעקבותיי: כשאנשים מתנהגים אליכם כאילו אתם עומדים לעשות משהו רע – להימלט דרך חלון בשירותים, לחטוף חופן פלוטוניום תוך כדי תרגיל שריפה – זה כמעט עושה לכם חשק למרוד. התחשק לי לברוח, רק בגלל שמישהי התנהגה אליי כאילו שזה מה שאני עומדת לעשות. המעקב לא רק גרם לי להרגיש שהרשויות חושבות שאני עלולה להיות רעה, אלא שאולי אני באמת כזאת, או רוצה להיות. כל אחד מאתנו, כמו הטכנולוגיה הזאת, מראה אחד משני פרצופים, בהתאם לנסיבות. אנחנו יכולים להיות השומרים או הפולשים. המגנים או הסכנה. פלוטוניום מניע חלליות, וגם עלול להתפוצץ מעל ערים. פצצות יכולות להגן, ויכולות להרוג. קאוואקובו מחייכת אל המדריך שלנו ומהנהנת, בדממה, כשהיא מניחה כף יד מול חיישן נוסף. עליה, ועל חבריה לכיתה, מוטל להבטיח שהטובים יישארו טובים – ושהם גם ינצחו.
_______
