לפני עשרים וחמש שנים לא חלמתי לחקור את האזור הארקטי – עבדתי כפקידת בנק באנגליה. ואז נקרתה לפניי הזדמנות של פעם בחיים >>
ראיתי מודעת עבודה בה חיפשו נשים "רגילות" להצטרף לצוות ראשון מסוגו שיוצא לקוטב הצפוני, שמורכב כולו מנשים. המסע היה צריך לגייס סכום כולל של חצי מיליון דולר, ושתי המארגנות האמינו שלחובבניות יהיו יותר אפשרויות מימון. מובן שאף אחת לא היתה אישה רגילה חוץ ממני – כולן היו טיילות מושבעות ומטפסות הרים. ואילו אני אפילו לא ניסיתי אי פעם לעשות סקי.
לאחר יותר משנה של אימונים, יצאה המשלחת לדרך ודרכתי על קרח זז בפעם הראשונה. יום אחד, כשסיירנו לאורך קצה של שכבת קרח דקה, היא נסדקה ונשברה. איש לא ראה אותי נופלת למים או שמע את צעקותיי.
כשנרטבים בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות צלזיוס, מקבלים כוויות קור תוך דקות. ניסיתי לתפוס את גוש הקרח הקרוב ביותר וכמעט הצלחתי לחלץ את עצמי ולצאת, אך גוש הקרח נשבר, פעמיים. ידעתי שיש לי רק עוד הזדמנות אחת. למרבה המזל, הצלחתי למשוך את עצמי לאורך משטח קרח בניסיון השלישי שלי.
לאחר מכן היה עלי להתגלגל בשלג. זה נשמע מוזר, אבל האבקה סופגת את הלחות, שעלולה לגרום להיפותרמיה. אבל אז חזרו חברות הצוות שלי. כדי להגן עליי מכוויות קור, הן הסירו את מגפיי, הפשירו את כפות רגליי העירומות על עורן ועטפו אותן בזוג גרביים יבשים. היה עלי לנעול את מגפיי הקפואות בחזרה, אבל הכנסתי תחילה כל כף רגל לתוך שקית ניילון, כדי שאצבעות רגליי יישארו יבשות. למרות שהמסע היה קשה מאד ואף אכזרי לעתים, התאהבתי באזור האקרטי במסע ראשון זה. כיום אני מסיירת באזור על גבי מגלשי סקי כדי לבצע מדידות ולאסוף דגימות עבור מדענים שונים שאין להם את הכישורים הדרושים כדי להגיע לקוטב הצפוני בעצמם. בשנה שעברה התקנתי חיישני מעקב על הקרח כדי לראות לאן הוא זז ובאיזו מהירות הוא זז. זה חשוב לי משום שבמהלך השנים, הספקתי לראות במו עיניי את אזור הקוטב הולך ונעלם. אני מרגישה שאני עוזרת למקום המופלא הזה, שיש לו השפעה על כדור הארץ כולו.
שום דבר מפחיד כמו הנפילה הזו דרך הקרח לא קרה לי מאז, אלא אם כן מחשיבים את המשלחת בה הייתי לגמרי לבדי, שבמהלכה דוב קוטב עקב אחריי במשך שלושה ימים..
