יש דרכים טובות יותר לשמור על יערות הגשם באסיה >>
כל מי שיתמזל מזלו לבקר בגאנה יכול לעשות דברים גרועים יותר מלהזמין מנה של יאם מבושלעם "רד- רד" – תבשיל מקומי עם שעועית ורסק עגבניות. ארוחת בוקר של סוף השבוע באירופה יכולה לכלול קרפ ביתי וממרח שוקולד ואגוזי לוז. שתי הארוחות הללו – למרות שהן חלק ממטבחים שונים לגמרי ונאכלים במקומות שונים לגמרי – מכילות שמן דקלים, שמן צמחי למאכל שמופק מהפרי של דקל השמן (Elaeis guineensis).
הקשר בין ייצור שמן דקלים ובּירוּא (כריתת) יערות באזור הטרופי שם הוא גדל ידוע היטב, אבל מעט אנשים יודעים עד כמה שכיח שמן הדקלים בפריטים שנצרכים ביומיום, כגון מוצרי ניקוי וביו-דיזל. הייצור העולמי של שמן דקלים גדל במהירות מאז שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר מטעים באינדונזיה ובמלזיה מספקים כ-85% מהיקף הסחר העולמי. רבים ממטעים אלו תפסו את מקומם של יערות טבעיים ושאבו אדמות כבול עשירות בפחמן. באינדונזיה לבדה, יותר מ-4 מיליון חקלאים קטנים מגדלים שמן דקלים ומעסיקים יותר מ-7 מיליון עובדים לאורך שרשרת האספקה כולה.
בשנת 2017, הייצוא תרם מעל 23 מיליארד דולר לכלכלת המדינה. הפרלמנט האירופי פרסם החלטה בשנת 2017 להוציא בהדרגה משימוש ובסופו של דבר להחרים דלקים אורגניים (ביו-דיזל) שעשויים משמן דקלים. החרם האירופי יכול לצמצם את הביקוש לשמן דקלים, אבל רבים, כולל האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע, אינם בטוחים שהדבר יהיה יעיל בעצירת בירוא היערות. בינתיים, החקלאים של מלזיה טוענים שהדבר יהרוס את הפרנסה שלהם. החרם עלול אפילו לפגוע בסביבה מכיוון שיפסיק את המאמצים לשיתוף פעולה עם ארצות שמפתחות ייצור שמן דקלים בר-קיימא שיכול גם לצמצם את העוני.
יותר נזק מתועלת?
מעט פחות מחצי מייבוא שמן הדקלים האירופי משמש לביו-דיזל. למרות החשיבות של שמן הדקלים לכלכלת אינדונזיה, סביר להניח שהשפעת האיסור של האיחוד האירופי תהיה קטנה. אינדונזיה מייצאת שני שלישים מייצור הביו-דיזל שלה, אבל רק כחמישית מזה מגיע לארצות האיחוד האירופי. אינדונזיה יכולה לפצות על אובדן המכירות באיחוד האירופי על ידי הגדלת המכירות ליבואנים גדולים, כגון הודו וסין. החרם של האיחוד האירופי עלול להסיג לאחור את מאמציה של אינדונזיה לנהל את היערות שלה ואת המסחר בשמן דקלים בצורה יותר בת-קיימא, היות שכיום לקוחות אלה אינם מחויבים למיקור בר-קיימא. תוצאות לא מכוונות שכאלה ממחישות מדוע איסורים וחרמות הם לעתים אמצעי מדיניות מאד לא מדויקים.
האיחוד האירופי קבע שדלקים ממקורות מתחדשים, כגון ביו-דיזל, חייבים להוות 10 אחוז מהדלקים לתחבורה עד שנת 2020. הכוונה הייתה להטיל חרם מוחלט על דלקים ממאובנים, שמהווים את 10 האחוז האחרונים של דיזל לרכב, אבל החרמת גידולים ספציפיים, כמו שמן דקלים, עבור ביו-דלקים והשארת הדרישהלדלקאורגניפשוטמסיטהאתהבעיה. זה נכון בעיקר אם האיחוד האירופי ימשיך לעמוד בדרישת 10 האחוזים תוך שימוש בדלקים אורגניים "מדור ראשון" – אלו שמופקים ישירות מגידולי מזון, כגון סויה או לפתית.
החלפת גידולי מזון כדי לעמוד בביקוש הגובר לייצור ביו-אתנול מפעילה לחצים על משאבי הקרקע ועלולה להעלות את מחירי המזון העולמיים, דבר שיפגע בעיקר בבעלי הכנסות נמוכות. גישות טובות יותר יתמקדו בבעיות של פליטת פחמן, בירוא יערות ועוני, שקשורות זו לזו. ארצות האיחוד האירופי יכולות לתמוך בגידול בר-קיימא של שמן דקלים, תוך הקפדה לנתק את הקשר בין התרחבות שמן הדקלים ובירוא היערות בארצות הייצור. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי שתילה בקרקע מאיכות ירודה, במקום לתפוס את מקומם של יערות. דבר זה מונע את ההשפעה השלילית של חרם על פרנסתם של מיליוני חקלאים.
ניתן לצמצם ביעילות רבה יותר את הביקוש לדלקי מאובנים על ידי שיפור הנגישות, הכדאיות והאמינות של התחבורה הציבורית. מתן תמריצים לאנשים לקנות מכוניות חשמליות, באמצעות סובסידיות וכמות גדולה יותר של נקודות טעינה, יכול גם לעזור.
אינדונזיה והאיחוד האירופי כבר שיתפו פעולה בסוגיה זו בהצלחה מסוימת. הסכם שותפות מרצון בין השתיים בשנת 2003 סייע לאינדונזיה לצמצם את כריתת העצים וייצוא העצים הבלתי חוקיים אל האיחוד האירופי. אבל העובדה שרוב ייצוא שמן הדקלים של אינדונזיה מגיע לארצות מחוץ לאיחוד האירופי מחייבת גישה כלל עולמית. מרכז הניטור העולמי לשימור הסביבה של האו"ם UN Environment World Conservation Monitoring Centre חוקר את המסחר הבר- קיימא במוצרי יער. במרכז מקווים להבין כיצד תמריצים לארצות מספקות ויצרניות יכול להבטיח שהמסחר ישפר את הפרנסה, את השגשוג ואת הסביבה הטבעית.
בעולם שנעשה יותר ויותר מחובר הדדית, להחלטות הגיוניות לכאורה שמתקבלות במקום אחד יכולות להיות השלכות לא מכוונות במקום אחר. חרם של האיחוד האירופי על שמן דקלים, שנועד להגן על היערות הטרופיים, יכול במקום זאת לפגוע בפרנסה של חקלאים ולהגדיל את בירוא היערות, אם מדינות כמו אינדונזיה ומלזיה יסיטו את מכירותיהן לשווקים עם פחות בדיקות ואיזונים סביבתיים.
אליזבת רובינסון היא פרופסור לכלכלה סביבתית באוניברסיטת רדינג (Reading), והרי פורנומו הוא פרופסור לניהול יערות וממשל במכון פרטניאן בוגור (Institut Pertanian Bogor). מאמר זה הופיע לראשונה ב-The Conversation.
צילומים: Ahmad Yusni / EPA
