ללא העיניים שלנו, תפוח הוא תפוח ובצל הוא בצל רק הודות לטעם, לריח ולמרקם שלהם. תכונות אלה יחד יוצרות טעם מיוחד המבדיל בין מזון אחד למשנהו.
חמשת החושים שלנו – טעם, מישוש, ריח, שמיעה וראייה – יוצאים מכלל שימוש בחלל ריק (ואקום). הם פועלים בצוותא בדרכים מתוחכמות. חישבו על התופעה הבאה: כשעינינו מכוסות ואפנו חסום, סביר להניח שלא נוכל להבחין בין תפוח לבצל.
כשאנו אוכלים, קולטנים בלשון מפענחים שני דברים: מרקם וטעם. כדי לזהות טעם, קולטנים אלה אוספים חומרים חסרי ריח הידועים כתרכובות כימיות בלתי נדיפות. תרכובות מולקולריות אלה אומרות לנו מהם חמשת המאפיינים הקשורים בדרך כלל לטעם (מר, מלוח, מתוק, חמוץ ואוממי – או מתובל). הבעיה היא שתכונות אלה דומות בתפוחים ובבצלים, אומר סו-יון לי (Soo-Yeun Lee), פרופסור למדעי המזון באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. לשניהם אותה רמת פריכות ושניהם בעלי טעם חמוץ-מתוק. לכן הלשון שלנו בלבד אינה מסוגלת להבחין בין תפוח פוג'י לתפוח גאלה, על אחת כמה וכמה בין תפוח לבצל. לשם כך עלינו להסתמך על ריחות שאפנו קולט. בזמן שאנו לועסים, המזון גם משחרר תרכובות כימיות נדיפות. גשם ריחני זה מצטבר בפה דרך בית הבליעה ועובר לצינורית אחורי האף – הצינורית המחברת בין האף לבין הגרון. שם, קולטני ריח מפרשים את הארומה המיוחדת של התרכובות הנדיפות, ותורמים לאופן שבו אנו תופסים מהו המזון שאנו אוכלים. חסימת האף מונעת מזרימת אוויר להגיע וממזערת (או אפילו מבטלת) את הריחות.
ללא חוש הראייה והריח, אנו מגששים באפלה. ייתכן שקיים אפקט מבלבל דומה בזוגות אחרים של מזונות.
נסו לנגוס באבטיח עסיסי ומתוק ובמלפפון טרי ותראו (או תריחו) בעצמכם.
