לפעמים ככל שאתם מתרחקים ממשהו, הוא נהיה יותר ברור >>
ממרחק, ניתן להבחין כי התבנית שנמצאת במרכז התמונה הזו שונה במעט מהעיצוב שמסביב. אך אם תקרבו את הדף לעיניים, תבנית אחת נראית כאילו היא משתלטת על השנייה והופכת את המוטיבים שהיו נפרדים קודם לתואמים לפתע. אשליה זו מוכרת בתור אשליית האחידות. היא תוארה לראשונה על ידי פרופ' יאיר פינטו מאוניברסיטת אמסטרדם בשנת 2016. תופעה זו מנצלת את האופן שבו אנחנו אוספים מידע דרך העיניים שלנו.
במרכז הרשתית בפנים העין ישנה גומה זעירה ששמה הוא הגומה המרכזית ( fovea באנגלית). היא מכילה צפיפות גבוהה של תאי חרוט של הרשתית, אשר מספקים תמונה מפורטת וצבעונית של מה שנמצא ישירות מולנו. מנגד, תמונות בקצה שדה הראייה שלנו נתפסות על ידי הראייה ההיקפית, אשר מקבלת מידע בעיקר מתאי קנה שהם גרועים יותר מהחרוטים בהבחנה בין צורות וצבעים.
הראייה ההיקפית תמיד חלשה למדי. אבל היא נהיית פחות ופחות אמינה ככל שהעין מתקרבת לתמונה. זה עשוי להסביר מדוע אנחנו יכולים להבחין בצורות מרחוק, אבל כשאנחנו דוחפים את הפרצוף שלנו קרוב מדי לעמוד, דברים מתערבבים והמוח נאלץ להפעיל שיקול דעת. מפני שהגומה המרכזית היא אמינה יותר לרוב, אנחנו מניחים שמה שמתרחש בקצוות הוא בגדר "טעות קלט", אומר פינטו, ומנסים להתאים כל תבנית לזו שבמרכז.
תופעה זו מתרחשת עם כל מיני סוגים של שינויים חזותיים. אם התבנית הפנימית ברורה אבל החיצונית מטושטשת, אשליית האחידות יכולה לגרום לכל התמונה להיראות ברורה לגמרי. אותו הדבר נכון לא רק לגבי צורות, אלא גם לטקסט שאינו תואם, שינויי כיוון ואפילו שינויים בצפיפות של תמונה – הסתכלו מקרוב מדי, והתבנית החיצונית תהפוך להיות תואמת למה שיש באזור הפנימי. לא משנה עד כמה הדברים הופכים למוזרים, המוח יסמוך על האותות הטובים ביותר שיש לו, אומר פינטו. אך זה לא תמיד מבטיח את התשובה הנכונה (כפי שאנו רואים כאן). אז הכי כדאי לשמור על מעט פרספקטיבה.