כ-14.5 אחוז מפליטות גזי החממה שלנו מגיעים מגידול בעלי-חיים למאכל. אך מה אם אפשר היה לאכול המבורגר בלי לאכול פרה?

בעולם מלא באפשרויות לחלבון מהצומח, האם בשר בקר ממבחנה שווה את המאמץ?
כשמארק פוסט (Mark Post) גידל את בקר המעבדה הראשון שלו בשנת 2013, הקציצה ("קרוב לבשר אבל פחות עסיסי" – לדברי אחד הטועמים הבודקים) עלתה 330,000 דולר. המחיר המשוער הנוכחי של הפרנקנבורגר, 12 דולר, הרבה יותר ערב לחך, ויש חברות סטארט-אפ שטוענות שהבשר המלאכותי יגיע למדפים תוך שנים אחדות.
סביר להניח שהחלבון הירוק ביותר יגיע תמיד מצמחים, אבל הבשר המתורבת עשוי לפחות להיות יותר בר-קיימא בהשוואה לבשר שגדל על עצמות. הנה כמה הערכות לגבי הצפוי מבחינת ניצול מים וקרקע, חשמל ופליטות גזים:
1/8 מגרש כדורגל
להפקת טון של חלבון שגדל במעבדה, לא יידרש שטח קרקע גדול במיוחד, לדברי החוקרים האנה טואומיסטו ואביג'יט רוי Hanna Tuomisto / Avijit Roy. אבל 1.6 מגרשי הכדורגל הנחוצים לגידול אותה כמות חלבון באמצעות פול, שעועית אדומה או שעועית שחורה לא מתבזבזים: היבולים האלה שומרים על בריאות השדות, על-ידי אגירה של חומרי תזונה בקרקע. אז בואו נגיד שהמשחק הסתיים בתיקו.
29,239 מקררים
האנרגיה הדרושה לבקר התאי שלנו יכולה להפעיל מכשירים עתירי חשמל של עיירה שלמה למשך שנה – עדיין עדיף על זה שמגיע מהפרות, בהפרש של יותר מ- 10,000 מקררים. אך בסופו של דבר, קטניות מהשדה שותות הרבה פחות אנרגיה מהאפשרויות הבשרניות יותר: רק 1,500 מקררים בערך.
409 בלוני גז
הבשר המתורבת שלנו יפלוט גזי חממה בהיקף השווה לחגיגת "על האש". מדובר בפחות מעשירית הפליטות של בקר אמיתי, אך יותר מאשר פי שניים הפליטות של פולי הסויה החביבים על הטבעונים. מצד שני, למוצרים כמו טופו דרוש עיבוד נוסף, ולכן גזים נוספים.